על מה תרצו לקרוא היום?

העצמה חברתית בעזרת המורה: איך מתמודדים עם תלמידים עם קשיים חברתיים?

מאת : חלי ברק – פסיכולוגית חינוכית מומחית, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות

בגיל הינקות ההורים הם 'דמויות ההתקשרות' המהוות את עוגן הבטחון, אליו הילדים חוזרים בעת מצוקה וממנו הם יוצאים לחקור את העולם סביב. מגיל שנה וחצי לערך ילדים מתעניינים בילדים אחרים. עד אז מרכז עולמם הרגשי היו המבוגרים, ילדים אחרים הפחידו כי הם 'שונים, לא צפויים'. לכן בהתחלה משחקים 'על יד' הילדים האחרים.

בגיל 3-4 מתחילה התעניינות ישירה בילדים אחרים בגן – משחקים ביחד, משחקי תפקידים, לומדים להתחלק, להתחרות, לומדים קללים, מתנסים במאבקי כוח, מריבות, קנאה, רכושנות, חברויות ראשונות. בגיל בית ספר יסודי מתחילה תחרות, ישנם ילדים מקובלים ולכן מתחיל חשש שלא יאהבו אותך, הצקות, חרמות. זהו הזמן שבו מתרגלים יחסים חברתיים, כשכל הדחפים והיצרים 'חשופים ומוגברים'- הרבה קנאה, תחרות, תוקפנות, דחיה. זו תקופה שבה הכול מתרחש 'בחוץ'.

בגיל ההתבגרות המצב החברתי הופך למרכזי בחיי הילדים. בכיתות ה'-ו' הם ב'טרום גיל ההתבגרות' כי עוד לא התחילו 'התפרצות הגדילה הפיזית והמינית' אך האפיונים הם של גיל ההתבגרות גם אם בחלקם בעוצמה מוחלשת. זהו גיל של שינויים, הגוף משתנה, ולא ברור איך יתעצב סופית, הדימוי העצמי מונמך. דחפים מיניים מופיעים, המחשבה משתנה מקונקרטית למופשטת כך שהם מבינים יותר דברים. אבל גם חשופים יותר לתנודות במצבי הרוח- כעסים ותסכולים. בגילאים האלה מתחיל שינוי בתפקיד החברתי, הם כבר לא ילדים ועדיין לא בוגרים. ישנו גם שינוי בתפקיד המשפחתי, הם כבר לא רק ילדים טובים, הם פותחים את הפה, יש להם ביקורת ודעה. לכן זהו גיל של בלבול. על רקע הסערה והשינויים הללו לחברים משמעות מיוחדת.

החברים הם המרכז המשמעותי של החיים- לפיהם נקבע הערך העצמי, הדימוי, תחושות השייכות, צורך להרגיש 'דומים, שונים, כמו כולם'. אם אתה לא שייך אתה לא קיים. ההורים חשובים אך כרקע הם 'תמיד קיימים' אבל על החברים צריך להיאבק, לכך דרושה אנרגיה נפשית רבה המושקעת כולה בחברים.

חברים נותנים מידע, מודל לחיקוי ,הם מכתיבים איך צריך להתנהג, להתלבש ואפילו כיצד לחשוב ולדבר. הקלחת החברתית הזאת יוצרת לחץ חזק לקונפורמיות, להשתייך בכל מחיר גם אם מוותרים על הזהות האישית. ('להיות שונה כמו כולם') לראיה הפרדה הדיכוטומית של שחור/לבן ולכן מקובלים/ לא מקובלים לפי קריטריונים נוקשים. דבר הגורם לאכזריות בשיפוט כי אין גמישות או מורכבות ורבים משתמשים במנהיגות כתרגול כוח והשפעה. כך הם רוצים להרגיש חשובים ומשפיעים במשימות גיל ההתבגרות, לפתח עצמאות, נפרדות וגיבוש זהות לכן החברים הם שותפים הכרחיים. באמצעותם הם מרגישים עצמאים מול ההורים. דרך ההתנסויות עם החברים הם מגבשים זהות- מזהים מה מתאים לי ומה לא.

מבחינת ההורים – גיל ההתבגרות מאוד מאיים- הילדים משתנים , מתרחקים, ההורים פחות יודעים, הסיכונים גוברים- סמים, אלכוהול, פשיעה, סיכון אובדני. החרדות מגבירות את מרכיב הפניקה, ומשבשים את שיקול הדעת. ואז נוצר מצב שהמתבגרים סוערים וגם ההורים. אז מי יהיה עם שיקול הדעת?

כאן נכנסים אתם המורים לתמונה. היכולת שלכם לזהות את הבעיות בזמן אמת כי אתם נמצאים עם הילדים שעות כה רבות. מורים אמורים  לשים לב לשינויים ההתנהגותיים של כל ילד וילדה ולהוות דמות סמכותית שמצד אחד עדיין מתפקדת כדמות שנותנת הוראות ולעיתים סנקציות  אך בו בזמן גם דמות התקשרות, מגנה ונותנת בטחון . כזו שהילד יכול לפנות אליה בזמן שהוא מרגיש בסכנה או במצוקה. דמות שהיא 'נמל בית' בתוך ההמולה החברתית, שבמחיצתה אפשר לנוח ולשאוב כוחות כדי לחזור לעשייה החברתית. פונקציה זו של המורה כמבוגר בחייו של הילד מעמידה אתכם המורים במקום חשוב, לפעמים אף יותר מההורים שלא נמצאים בבית הספר ובהתרחשות החברתית שבו.

כדי לחזק את שיקול הדעת אצל הילדים חשוב שתגדירו את המצבים החברתיים שנמצאים בבית הספר, בפעילויות אחרי בית ספר ובכלל בכל מפגש חברתי.

לכן נשאלת השאלה: מהי מקובלות חברתית ואי מקובלות חברתית אצל ילדים?

*ברמה האובייקטיבית- ילדים מנהיגים מול ילדים בשוליים, ילדים מקובלים מול דחויים עד הקצה של שעירים לעזאזל, וילדים שמחרימים אותם.

*ברמה הסובייקטיבית- ילדים שמרוצים ממצבם החברתי כי הם מקובלים או כי יש הלימה בין צרכיהם החברתיים וציפיות ההורים מול המציאות. מול ילדים שבמצוקה חברתית שהם או ההורים רוצים יותר, או כאלה החשים דחויים גם אם במציאות המצב תקין או שלא מקבלים את המוגבלויות שלהם.

המרכיב הסובייקטיבי חזק כי להורים מאוד קשה ומאיים כשלילדם יש בעיה חברתית, כי הם חשים שאולי זה הכישלון שלהם. גם לילד הקושי החברתי נחווה 'כסוף העולם'. הכול צבוע בחרדה וסערה רגשית.

מהן הסיבות שילדים מסוימים מקובלים ואחרים לא ?

* בעיות חברתיות נפוצות הן:

– בישנות וסגירות, קושי להתבטא בחברה- לתפוס מקום.ילדים שנעלבים/ שלא מרוצים ממצבם/ שחשים מקופחים ודחויים.

– התנהגויות אנטי חברתיות- הצקות, השתלטות, השפלות, אלימות פיזית ומילולית, כוחנות,  התנהגות עבריינית.

– חוסר הסתגלות- להיות חנון, דחוי ומוחרם.

– התנהגויות 'מוזרות'- להוריד מכנסיים בציבור, לגעת בכוח בילדים אחרים.

* גורמים הקשורים לילד –

הילדים המקובלים הם אלו עם צורך חברתי גבוה- זקוקים לקשרים חברתיים, רוצים ומשקיעים.

מתאימים ברמתם השכלית, בתחומי העניין שלהם לנורמת בני גילם- לא קיצוניים מעל או מתחת לרוב חבריהם.

מאפייני טמפרמנט- המקובלים בדרך כלל הם מוחצנים , מילוליים, אקטיביים ויוזמים קשר. יש ילדים שהטמפרמנט החברתי שלהם גבוה ויש שנמוך. יש שביישנים, צריכים את השקט שלהם, מאוימים מהמורכבות הרגשית. למשל, ילדים רציונליים צריכים להבין ולשלוט במצב לכן חברת ילדים מאיימת עליהם.

* להעשרה מומלץ לקרוא בספרי 'תקשיבו לי רגע' בעמ' 354 על מאפייני טמפרמנט של ילדים

אילו מיומנויות חברתיות צריך שיהיו לילדים על מנת להתמודד עם הבעיה?

* עמדות רגשיות נדרשות-

– יכולת לשאת תסכול ודחיה, אפשרות כישלון. דימוי עצמי סביר, רמת חרדה סבירה אמון בסיסי לעולם ורצון להתקרב לזולת

– גמישות רגשית ומחשבתית 'לשחק את המשחק החברתי'- מניפולציות, פוליטיקה. נוקשות מקשה.

– יכולת לווסת רגשות במצבי הצפה רגשיים- כעס, תסכול, קנאה, תחרות, מאבקי כוח. התנהלות חברתית לא ממקום של זעם, איום כוחנות אלא של רצון לקשר.

– מודעות עצמית בתחום החברתי- יכולת לזהות מה אתה רוצה בחברות, מי החברים שמתאימים לך ומי לא.

– יכולת לחוש אמפטיה לזולת- לחוש את צרכי הזולת, את מצוקותיו. חשובה היציאה מהעמדה האגוצנטרית כדי להתחבר- להתפשר על צרכיך למען החברים. להסתדר.

* מיומנויות מעשיות-

– יכולת לשחק ביחד. להשתלב בחוקי המשחק, לא להשתלט, לא להיות פסיבי מידי.

– יכולת לנהל SMALL TALK – שיחה קלה על הא ודא. קושי בזה מצמצם ומבהיל בכל מפגש חברתי.

– יכולת להבין קודים חברתיים גלויים וסמויים- פרשנות נכונה של מצבים חברתיים (דוגמת ילדי האספרגר- כמו גיבור הספר של מארק האדון- 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'. או לקויי למידה, שלא מבינים קודים סמויים- סלנג, ציניות /לא מפרשים נכון מצבים חברתיים)

– יכולת להתאים עצמך בגמישות למצבים חברתיים- לזהות מתי לדבר מתי לא, מה לעשות ומה לא.

מהם הגורמים הנוספים שיכולים לגרום לבעיות חברתיות?

*גורמים הקשורים למשפחה

– כשיש במשפחה נורמות שונות מאלו שבבית הספר- לא לקלל, לא לראות טלנובלות. והילד לא מצליח לחבר בין נורמות הבית לנורמות בית הספר.

– כשגם להורים קשיים חברתיים- בישנות, סגירות, אנטי, ולכן לא לימדו את הילד מיומנויות חברתיות ולא נתנו לו מודל להתבדלות.

– כשמעבירים לילד מסרים של התנשאות והתבדלות- אתה יותר טוב מה'פראיים' האחרים. אתה ילד מחונך. זה מבודד את הילד. מרחיק באנטי.

– כשדורשים מהילד להיות 'מבוגר קטן'- מחונך, מנומס, לא להתלכלך, לא לדבר שטויות, לא להתפרע. כך אין לו כלים להשתלב בחברת הילדים.

*גורמים הקשורים ולסביבה הבית ספרית –

– השעיר לעזאזל הוא כזה שלא מתאים לסביבה, הוא מחזיק משהו מאיים. לפעמים יש בו תכונות 'דוחות'- כי הוא לא קורא את הקודים החברתיים . עליו מתייגים תוקפנות וקושי לקבל חולשה- חולי של המערכת ולא של הילד. עליו עושים חרמות- ביטוי לאלימות וחוסר סובלנות של הקבוצה.

כיצד יכולים מורים לזהות שיש לילד בעיה חברתית?

בדרך כלל המורה מזהה קושי חברתי אצל ילדים- כשילדים בודדים, מציקים להם, כשהם מטרידים ילדים אחרים, כשההתנהגות שלהם חריגה מנורמה.

חשוב שמורים לא ישימו לב רק 'לבעיות חברתיות רועשות'- ילדים מפריעים ופוגעים ברצף הלמידה והשיעור, אלא גם לילדים שקטים ונעלמים שקשה להם חברתית.

המורה אמור ליזום שיחה, לא חד פעמית עם הילד. להתעניין בשלומו, להבין מה הרגשתו בכתה, עם החברים. אם הילד מכחיש כל קושי, לתת לו משוב על תמונת המצב לפי ראות המורה. לחפש יחד דרכים לשפר את המצב. לעיתים לשלב ילדים נוספים בכתה כעזרה- ליזום עבודה משותפת בזוגות או בצוותים, יצירת הזדמנויות לקשרים חברתיים היא מצוינת כדי לעודד יחסים חברתיים של ילדים.

לעיתים הילדים מספרים ביוזמתם  על מצוקה חברתית. שמציקים להם, שהם בודדים, לא מקובלים.  חשוב להקשיב להם, ולתת תוקף ומקום לסבל , גם אם לפי התצפית האוביקטיבית של המורה, המצב נראה בסדר, ואין להרגשתם בעיה.. צריך לראות מה מטריד את הילדים, ולקיים  שיחה, לא חד פעמית כדי לראות איך לשפר את המצב.

השיחה צריכה להיות בגישה של 'פתרון בעיות', לחפש עם הילדים דרכים להיטיב את מצבם.

*הרחבה בנושא בפרק 'שיחה לפתרון בעיות' בספרי 'בגובה העיניים'.

 

חלק מהעבודה של המורים בתחום החברתי היא עם ההורים. מצוקה חברתית של ילדים היא כאבם הגדול של ההורים.

להורים קשה מאוד להפריד בין הכאב החברתי של הילד, לכאב שלהם. הילד הוא הרי השלוחה של הוריו. וכשדוחים את הילד, דוחים את ההורה. כשילד קשה חברתית זה מכעיס ומאכזב את ההורה, לעיתים  משחזר את ילדותו שלו, לעיתים לגמרי לא מובן לו. פעמים רבות מאשימים את הילד בקושי שלו. תמיד צריך לשתף את ההורים בתהליך. פעמים רבות צריך להפנות אותם להדרכת הורים אצל איש מקצוע (יועצת , גורם טיפולי נוסף) אבל השיחה/שיחות ראשונות הן עם המורה.

חשוב שהמורה יבוא ממקום אמפטי להורים. להבין את כאבם ללא שיפוט. גם אם הקושי החברתי של הילד גורם למורה קשיים בכתה. צריך לעזור להורים להבין את הילד,  'לנקות את השלכות ההורים ולהישאר עם הילד'. לנסות להתבונן ולהקשיב לילדם ולמצב, במקסימום שיקול דעת:

להסתכל אם הוא חריג ושונה מבני גילו. חשוב במיוחד לשים לב אם יש סבל אצלו, אם במצוקה זו מספיק סיבה לומר שיש בעיה.

עזרו להורים להקשיב לילד, למסרים סמויים וגלויים, לראות התנהגויות כמו הסתגרות וכעס. חשוב לעודד אותם לדבר אתכם המורים, לשתף אתכם במידע, להתייעץ אתכם ואז להגדיר אם יש בעיה, ומה טיבה. מההגדרה נבנית ההתערבות.

כיצד אתם המורים יכולים לעזור להורים לעזור לילד עם בעיות חברתיות?

פעמים רבות הורים מגיבים במעורבות יתר ובהגנת יתר במקומות שהם מעורבים מידי רגשית , מזדהים יתר (אומרים: 'יש לנו בעיה חברתית'). לכן חשוב להגיב כמה שיותר עניינית. לשים לב שהבעיות החברתיות לא הופכות להיות דרך התקשורת המרכזית בין ההורים לילד. שהילד לא לומד להשתמש בקושי החברתי כדרך לגייס את ההורים לטובתו, על מנת לקבל תשומת לב.

במפגש עם ההורים חשוב לתת גם להורים לשתף אתכם בכמה קשה להיות הורה לילד עם בעיה חברתית- זה מכאיב, קשה לשאת את הכאב של הילד, הם מרגישים חוסר אונים. לא תמיד יש מה לעשות ישירות. הבעיות החברתיות מציבות 'מראה' קשה מול ההורים, שאולי מראה שהחינוך לא הצליח. כך לפעמים הם מרגישים שהם הורה רע.

התחום החברתי נחשב ככזה המעיד אם 'הצלחת או לא בחינוך הילד שלך'. יש חרדה שאולי הילד לעולם לא יסתדר חברתית עם כל המשמעויות לזוגיות ומשפחה. המודעות לכאב, הלגיטימציה וההבנה יאפשרו פחות 'להשפריץ' את הכאב , החרדה והכעס הנלווים. אתם יכולים לגרום להורים להבין שהם צריכים לעבוד על עצמם, ולהוריד את העול הרגשי של הכעס והאכזבה שלהם מהילד, להבין שלילד קשה לעיתים עם ההורים יותר מאשר עם החברים.

לדוגמא חשוב שתזהו נטייה של ההורים להאשים את ילדם ולעודד אותם להפסיק לומר משפטים הפוגעים בדימוי העצמי שחוזרים על עצמם ולא מועילים (כל מיני רמיזות או אמירות ישירות שהבעיה בגלל הילד- אתה רואה שאתה סתם כועס, לא פלא שאין לך חברים)

חשוב לעודד הורים להפסיק רציונליזציה וביקורת מצידם המקשה עוד יותר על הילד למשל האמירה- 'אתה הרבה מעל הילדים האחרים', 'הם ילדותיים, אתה לא', 'הם מקנאים בך, בגלל זה הם לא חברים שלך'…

חשוב שההורים לא יצאו למלחמות נגד ילדים אחרים, וגם לא נגד הוריהם, כי אחר כך הילד צריך לחיות איתם, וצריך לסמוך על הוריו שהם לא 'מתפרקים'.

לקבוע יעדים וציפיות ריאליים בשביל הילד שלהם. לא מהשלכות של ההורה אלא בהתחשב בטמפרמנט ובקשיים האמתיים של הילד.

עליכם לעודד הורים לפתח גישה עניינית ולהגיש לילד עזרה מעשית:

-להתייעץ עם איש מקצוע, לשלוח לטיפול או ללכת בעצמם להדרכת הורים.

– לעזור לילד בהתלבטויות חברתיות- לא לזרוק אמירות פשטניות ושיפוטיות שלא עוזרות אלא רק מקשות אלא באמת להיכנס למורכבות. למשל, הילד שלך מקובל ולא רוצה להזמין למסיבת יום ההולדת את הילד הדחוי שלא יקלקל. או הילד שלך העליב ילד אחר, ועכשיו הוא בוכה ומפחד. או שהילדה שלך מתחמקת מילדה מסוימת שהיא לא רוצה לפגוש, או שנטשה חברה אחת לטובת אחרת.

חשוב להדגיש גם למורים וגם להורים שאין פתרונות פשוטים לדילמות חברתיות, ולכן אין טעם להגיד 'תעשה ככה או ככה' או 'למה אתה פשוט לא עושה ככה וככה' אלו סתם אמירות שמורידות מתח מהמבוגרים ולא באמת פותרות את המצבים החברתיים המורכבים.  הקשבה, תמיכה, אמפטיה, חיפוש פתרונות שיתאימו לילדים בהחלט יכולים לעזור.

חשוב במיוחד שמורים יעזרו לילדים במקומות שהם זקוקים לתמיכה בדילמות ומצבים חברתיים שהם זקוקים בהם להכוונה.  

לדוגמא-

להפעיל משמעת חד משמעית ולא לאפשר חרם ובריונות מילולית ופיזית על ילדים!

המסר המשמעתי צריך להיות חד משמעי. שלא משפילים, ולא פוגעים באף ילד. הדרישה ההתנהגותית, והתגובה צריכה להיות ברורה ומיידית. בנוסף צריך להיות תהליך יעוצי מתמשך המתיחס לגורמים הקשורים לחרם- כמו הפחתת תחרותיות, ותוקפנות בקבוצה הכתתית והבית ספרית, והגברת תקשורת, קבלת השונה, וסובלנות לזולת.

הקניית הגישה שמותר לא להיות חבר עם מי שלא מוצא חן בעיניך, אבל חובה להיות מנומס ולשתף פעולה עם כל אחד, בתור חבר לכתה, לשכבה לחברה האנושית שכולנו שייכים אליה.

לדעתי, זה אחד המסרים החברתיים החשובים ביותר שמורים אמורים לעבוד עליהם בחינוך היומיומי שלהם. לחנך לנימוס ולהרגלי התנהגות חברתיים בין ילדים. להיות מנומסים וידידותיים דווקא עם ילדים שאותם אתה לא ממש מחבב.

הלא את מי שאתה אוהב, אין בעיה להיות חברי איתו, ומה עם השאר? פה נכנס תפקיד המורה.

גם בהגדרת גבולות משמעת- מה מותר ומה אסור מבחינת התנהגות מול ילדים שהם חבריך לכתה, וגם בתוצאות הטבעיות אם יש הפרות משמעת.

המורה אמור לגבש את הכתה, לפעול 'ולערבב' קבוצות נוקשות שמתגבשות בכתה לפי העדפות, של מקובלים ובלתי מקובלים, לאפשר לילדים להכיר ילדים אחרים שבאופן טבעי לא היו עושים זאת. לעודד פעילויות של הכרת האחר, סובלנות לשונה. פעילויות שאולי ירככו מעט את הטיב 'המפיונרי' של חברת הילדים ביסודי ובחטיבה.

בנוסף המורה אמור להיות מודל אנושי לאדם שמתעניין בכל ילד באשר הוא, גם בילדים החזקים והנעימים, וגם בילדים המתקשים, והפחות נגישים ונעימים באופן טבעי. הוא אמור להיות אדם שלעיתים כועס ומתפרץ, אך גם מתנצל ולוקח אחריות על התנהגותו, שאכפת לו, שהוא מנומס,וחברותי בצד תפקידו הסמכותי כמורה. המורה הוא מודל חברתי משמעותי מאוד לילדים, והתנהגותו משפיעה הרבה יותר ממסריו המילוליים. את זה חשוב לזכור. אין צורך כמובן להיות מודל מושלם, אלא מודל מודע, ומשתדל, 'טוב מספיק'.

המורה אמור גם ללוות את הילדים בדילמות עדכניות לגילם. לא 'לדקלם' ערכים חברתיים, אלא באמת להתלבט עם הילדים.

מה לעשות כשילד מתחבר עם ילדים שליליים?

– יש מקרים שילדים הם באמת שליליים- עוסקים בפלילים, אלימות, התנהגויות מסוכנות, אז צריך להרחיק את הילד מהם, דרך סמכות.

– פעמים רבות צריך להבין שהחבר השלילי הוא שלילי בעיני ההורה והמורה, וחיובי והכרחי בעיני הילד- הורים אומרים 'החבר גרר אותו', כי הוא פראייר ומנצלים אותו.

ההסבר, שקשה לנו כמבוגרים להבין הוא שהילד לא נגרר מאונס אלא מבחירה. קשה לקבל כמה שייכות חברתית חשובה לילדים, ושלהם שווה להיות קצת פראייר כדי להשתייך.

האם אנחנו כמבוגרים לא מוחלים על כבודנו כדי להשתייך לחברה מסוימת? או שמתחנפים על חשבון כבודנו לבוס שלנו? אנחנו לפעמים גיבורים קטנים על עצמינו וגדולים על ילדינו בדיוק בנקודות הכואבות לנו.

הורים מתלוננים- למה הוא לא מתחבר עם ילדים ברמתו אלא עם ילד חלש/ מופרע' התשובה הלא נעימה תמיד היא שהילד החלש/מופרע מספק לילד משהו שהוא לא מקבל בדרך אחרת.

למשל, ילד ממושמע, שלא מעז לבטא כעס מתחבר לילד 'מופרע' שמבטא גם את הכעס שלו, דרך החבר הוא מעז יותר. או ילד שבבית יש ציפיות הישגיות גבוהות ממנו, והדימוי העצמי שלו נמוך יחפש ילד חלש ממנו שלידו הוא מרגיש חזק ולא מאוים. לידו הוא בטוח חכם ולא כל הזמן מאוים ובביקורת.

המלצה- כשילד מתחבר עם 'חבר שלילי' תבדקו מה יש בחבר, ולמה הילד צריך אותו כל כך. אם יקבל את צרכיו בדרך אחרת (ביטוי כעס, קבלה והערכה במקום ביקורת) לא יצטרך כל כך את החבר השלילי. דברו עם הילד, בררו מה הוא מרוויח בקשר עם החבר, הקשיבו לא מעמדת יודעים אלא מנסים להבין. אל תעבירו ביקורת על הבחירה החברתית של הילד- כי זה גם מנמיך בטחון עצמי, גם יכול לעורר דפוס של דווקא (בולט בגיל ההתבגרות). ממקום של קבלה ואהבה ילדים יוכלו לעשות את השינויים הנכונים.

-דילמות נוספת שילדים יהנו מליווי מורים בהתמודדות איתן הן למשל:

– להלשין על חברים שעושים מעשים שליליים או לא? בית ספר היה רוצה שכן, אבל לילדים זו בעיה רצינית מאוד, שיוצרת קונפליקט משמעותי עם הצורך לשייכות חברתית. יש צורך לדבר על הנושא ולא רק לכעוס או להפעיל סנקציות .

-להזמין ילד לא מקובל למסיבה או יומולדת- כן או לא? לא פשוט , כשבקונפליקט מעורב הרצון להיות 'נחמד ומקבל את השונה', והחשש להידחות על ידי המקובלים…גם על כך צריך לדבר  ולא ממקום שיפוטי של המבוגרים, אל לתת תוקף לרגשות הילדים, ולהרחיב את הנורמות שלהם, תהליך חינוכי מתמשך.

 

לסיכום, צריך לדעת שהתחום הזה של חברים הוא טעון ומאיים לכל הצדדים. גיל ההתבגרות מאיים אף הוא בסיכונים ובחוסר השליטה שבו. אבל! אם אתם המורים יחד עם ההורים תשמרו על שיקול דעת וענייניות תוכלו לטפל בכל הבעיות. לטפל- לא בהכרח למנוע כל מצוקה כי תחומים אישיים וחברתיים כרוכים במצוקה, בילדות בהתבגרות וגם בבגרות. אנו צריכים להיות ריאליים אך לא לשכוח לעשות זאת עם הרבה חמלה. למורה בגיל יסודי, וגם חטיבה יש לטעמי השפעה רבה מאוד על תיפקודם החברתי של ילדים. הוא נוכח שעות רבות בחייהם החברתיים, בכתה ובחצר. יש לו סמכות מול התנהגויות חברתיות שליליות וחיוביות אותן הוא יכול לחזק ולהעניש. הוא מהווה מודל בעצמו. הוא יכול ליזום ולעודד פעילויות חברתיות שיעצימו את היכולת של הילדים להרחיב את הפוטנציאל החברתי שלהם גם במצבים שאינם נוחים להם באופן טבעי- כך למשל להסתדר עם ילדים שאינם לטעמם. להיות מנומסים גם במצבי קונפליקט ולחץ. ללמוד עוד ועוד מיומנויות חברתיות למצבים מורכבים. העבודה החינוכית היא גם פרטנית עם ילדים מסוימים, ועם הורים וגם עבודה קבוצתית עם הכתה. זהו תהליך חינוכי מורכב ומאומץ אך אפשרי. בהצלחה.

על הכותבת:

חלי ברק היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות.

מחברת הספרים : בגובה העיניים – לדבר עם ילדים (1999, הוצאת אח)

תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים ותשובות של ילדים (2002, הוצאת אח)

וכשהילדים יוצאים מהבית – יחסי הורים ילדים מגיל 18 ועד כמה שצריכים (2006, הוצאת יסוד)

מנהלת אתר אישי: לאתר של חלי




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.