על מה תרצו לקרוא היום?

כיצד להתמודד עם אלימות בכיתה?

בהגדרתה המילונית, אלימות היא שימוש בכוח פיזי, פסיכולוגי, מילולי או אחר כנגד יצור חי אחר או כנגד חפץ. לצערנו הרב, רובנו נתקלים באלימות גם מחוץ למילון ולעיתים נדמה שלא עובר יום מבלי שאנו קוראים עליה בחדשות או אף נתקלים בה.

לנו המורים, יש זווית מיוחדת על מכת המדינה הזו. לא רק שאנחנו חוזים בה בכל מיני צורות שונות (מילד שמרביץ לאחר, ועד חרם כיתתי שהוא גם אלימות לכל דבר), אנחנו גם בין היחידים שרואים את תחילתה. כשילד תוקף ילד אחר, רוב הסיכויים הם שזה לא ייגמר שם אם הנושא לא יקבל טיפול ראוי, ואלו רק הניצנים הראשונים.
האם ניתן לגדוע ניצנים אלו ממש כשם שהופיעו?

"אני לא מאמינה בלתת אקמול ולפתור את הבעיה", אומרת רונית לוגסי, מחנכת בבית ספר "ארלוזרוב" באשקלון. "טיפול בבעיות של אלימות חייב להתבצע לאורך זמן, כל יום לעשות עבודה עם הילדים בכיתה ודווקא בפן החיובי – לא להעצים את מקרי האלימות, אלא להעצים את המקרים החיוביים של עזרה הדדית, של תרומה".

רונית מאמינה שאולי דווקא במקום לגדוע את ניצני האלימות, צריך להצמיח זרעים אחרים: "אני דווקא לא דוגלת בהענשה. אני מאמינה בהבנה, מודעות, ובעיקר בלנתח את המצב על פי מודל אפר"ת online casino – אירוע, פרשנות, רגש ותגובה. צריך לדון בכל מקרה אלימות בהתאם למצב, לראות איזו דרך חלופית הייתה למצב הזה ולענות על השאלה: האם יכלת לא להיות אלים?"

לעומתה, רימה רבינוביץ", מורה בבית ספר ה"מגינים" באשדוד, מאמינה ביד קצת יותר נוקשה כשהסיטואציה מצריכה זאת. "בהתחלה אני מחפשת להיות נעימה ולהגיע לכל תלמיד. אחרי שאני מקבלת תמונה כוללת פחות או יותר, אני מתחילה עם הגבולות הברורים מאוד והופכת להיות קצת יותר קשוחה. לדעתי, התלמידים שלי הצליחו להבין שאם אני מענישה או אם אני אומרת משהו אז זה בצדק, כי אני לא מפריזה. הם יודעים שזה לא קורה כל יום."

רבינוביץ" מעלה נקודה חשובה נוספת, הנוגעת לשיתוף הפעולה מחוץ לקירות בית הספר, "חשוב שהגבולות יהיו במקביל עם הבית. אם אני נתקלת בבעיה כלשהי ומדברת עם ההורים, שיתוף הפעולה שלהם קריטי. למשל, אם קובעים שפעם בשבוע אנחנו מדברים על היעד שלקחנו ביחד עם הילד או אפילו אם אני יכולה להזכיר לתלמיד שאני עושה דיווח להורה, אבל כמובן שכל זה רק בתנאי שההורים מעוניינים לשתף פעולה.

גדי אברהם, מורה ב"רב תחומי למדעים ואמנויות" מסכים עם כך וחולק מקרה אישי: "אין לי נוסחת פלא בתחום הזה, אני מרגיש שחלק גדול קשור לחינוך מהבית. לפני שנה נכנס ילד לכיתה שלי בזמן שלימדתי ארבעים ילדים אחרים וצעק מולי בקול: "וווי, איזה מכוער המורה שלכם". כמובן שהענשתי אותו, אבל הטוויסט התרחש כשאמא שלו התקשרה אלי ולא הבינה על מה הענשתי את בנה. אמרתי לה את דעתי: ילד שנכנס לכיתה ולועג למורה שלה בפרהסיה למד את ההתנהגות הזו מהבית".

בסופו של דבר, מעמדו ותפקידו של המורה בטיפול באלימות עדיין לא נעלם, כפי שחושבת שרון מזרחי, מחנכת כיתות ו" בבית ספר נאות לון אשר בבאר שבע: "יש דברים מהבית שאין מה לעשות איתם, אבל מניסיוני הילדים לא רוצים להמרות אותך אחרי שהתחלת את התהליך. אם בשיעור שלי ילדים מפגינים אלימות אני מענישה אותם, עושה בירור או לוקחת ליועצת, וזוהי התחלתו של התהליך הארוך הזה. בסופו של דבר, אם הצלחתי בו, אני מסוגלת להסתכל אחורה ולהגיד שנעשתה כאן עבודה"

איך אתם הייתם מגיבים למקרה אלימות בכיתה שלכם?




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.