על מה תרצו לקרוא היום?

בין הוראה וחינוך

בשבוע שעבר צפיתי בסרט הצרפתי "יום החצאית"בבימויו של ז'אן פול ליליינפלד ובכיכובה של איזבל אדג'אני. הסרט מביא את סיפורה של מורה בתיכון ציבורי בפרבר פריזאי, שלומדים בו בעיקר בני מהגרים ממשפחות עניות. שגרת היום כוללת אלימות, עלבונות ומאבק בתלמידים חסרי מוטיבציה. המורה מאבדת שליטה והעלילה מסתבכת. אני ממליצה לאנשי חינוך לצפות בסרט זה.

כשיצאתי מבית הקולנוע לא הרגשתי תחושה של נחמה פורתא על כך שגם בארצות אחרות גואה האלימות בחברה ובבתי הספר הציבוריים. נזכרתי שוב ושוב בידיעות המתפרסמות בתקשורת שלנו בשנים האחרונות, באופן כמעט יומיומי, על התעללויות מיניות של בני נוער בילדות ובנערות צעירות, על מקרים קשים של אלימות פיזית, אלימות רכוש וונדליזם מכל סוג ועניין. כל יום אנו עדים לאירועים מסמרי שיער חדשים, העולים על כל דמיון.

מצב זה מעלה שוב ושוב את השאלה הנצחית – מי אשם במצב הנוראי הזה? האם ניתן לצמצמם תופעות מזוויעות אלה? איך קורה שאף אחד לא שם לב לאיתותי מצוקה מקדימים של הנערות המנוצלות מינית ומושפלות באופן כה מחריד? האם כחברה אנחנו יכולים להשלים עם ההקצנה וההחמרה של תופעות אלה מבלי שנוכל לנקוף אצבע לשינוי?

כרגיל במצבים כאלה, מופנית אצבע מאשימה קודם כל לבתי הספר. איפה הייתם? איך לא הרגשתם? חוזרת ונשאלת השאלה. שאלה זו מביאה אותי לניסיון לברר האם בית הספר הוא מוסד חינוכי, כהגדרתו השגורה בפי רבים, או שמא מדובר במוסד לימודי בלבד, בו מתקיימת הוראה ותו לא.

בין העברת ידע לחינוך

הגישה המקובלת היום בארץ וגם בעולם היא, שהעברת ידע (המתבטאת בהישגים לימודיים) היא המשימה העיקרית של המורים. הנחת העבודה היא, שהקניית ידע ופיתוח כישורים ומיומנויות קוגניטיביות אצל התלמיד, הם לב לבו של מעשה ההוראה.

המבחנים הבינלאומיים היוקרתיים, המקובלים במדינות אירופה ובארה"ב בנושא (פיז"ה, TIMSS ואחרים) מבססים אף הם גישה זאת. מדובר במבחני הישגים בלבד. נראה, שהקשר בין עבודה לבין תוצאה בתחום ההישגים הלימודיים הוא ברור. הישגים לימודיים ניתן למדוד. ניתן למדוד באמצעותם את ה"ערך המוסף" של עבודת המורה. כלי המחשוב המודרניים תומכים גם הם בכיוון זה. הם מאפשרים להצביע על שינויים ברמות הידע של תלמידים ע"י מבחני הישגים.

גם ההכשרה המקצועית של המורים תומכת בגישה זו. הכשרת המורים מתמקדת בעיקר בתחום הדיסציפלינארי, הדידקטי והפדגוגי של ההוראה. במחקרים הבודקים את איכות עבודת ההוראה ותוצאותיה, אנו מוצאים שיש התמקדות באיכות ההוראה ויעילותה: התמקדות בבדיקה של השגת סטנדרטים ידועים של מקצועות הלימוד וכן השגת מטרות הלמידה בהתאם לכיתה ולגיל התלמיד.

הוראה טובה מיוחסת להרכשת תוכן לימודי נדרש בשיטות המתאימות ללומדים. בדרך כלל אין התייחסות בנושא לאספקט החינוך.

קלישאה מקובלת אומרת שכל מורה הוא מחנך. באמצעות תהליך ההוראה ומבלי משים מתקיים גם תהליך חינוכי בו זמני. אינני רוצה לפסול לחלוטין גישה זאת, אבל אומר באופן הברור ביותר – חינוך הוא תהליך אחר, עצמאי, שאיננו מתבצע מאליו וכלאחר יד בבית הספר.

חינוך משמעו קודם כל תרומה לעיצוב אישיותו של הצעיר, הנחלת ערכים, הנחלת נורמות חברתיות נאותות, סיוע בצמיחתה והתפתחותה של האישיות האינדיבידואלית של כל תלמיד, הטמעת מוטיבציה להתקדמות בחיים, דרבון להגשמת חלומות. חינוך, על כן זקוק לזמן איכות משלו, זמן נפרד להתוודעות אישית, להכרת כישרונותיו, יכולותיו וצרכיו של התלמיד.

האם מספיק בשעת מחנך אחת?

האם ניתן מקום בסדר העבודה של בית הספר לפעילות מסוג זה? האם שעת חברה אחת בשבוע שמקבלת כל הכיתה היא הזמן הנכון שאמור להיות מוקצה לצורך כך? על שעת החברה, בשמותיה הנוספים, שעת מחנך או שעת חינוך – מוטל כל מה שלא נכנס בגדר הוראת מקצועות הלימוד.

למעשה, אין זמן איכות אמיתי לחינוך תלמידים. אין זמן אמיתי לקיום דיאלוג אישי בין מורה לבין תלמיד. בהעדר זמן כזה אל נתפלא שאנו מתעוררים למשמע ידיעות על התעללויות מסוגים שונים של צעירים. אל נתפלא שצעירות וצעירים במצוקה אינם רואים במורים אנשים בפניהם הם היו מוכנים לשפוך את ליבם. מערכת יחסים כזאת איננה נוצרת יש מאין. ניכור הוא תולדה של חוסר יחס. פתיחות היא תולדה של טיפוח קשר אישי ובנייה של יחסי אימון בין מורה לתלמיד.

על חשיבות עיצוב האישיות הצעירה יעיד גם ניסיוננו עם תלמידים, שלא התבלטו בתחום הלימודי בבית הספר והנה לאחר שנים במפגש אקראי מתברר לנו, שהם רכשו לעצמם מקצוע אקדמי גבוה ומכובד. ללמדנו, שאין לסגוד לתוכניות הלימוד העמוסות, הממלאות כל שעה בסדר יום העבודה שלנו בבית הספר.

מטרתנו כמורים וכאנשי הוראה להילחם למען מתן זמן נפרד לחינוך. אמנם איננו יכולים וגם לא צריכים למלא את מקום ההורים בחינוך ילדיהם, אבל אנחנו יכולים וצריכים להגדיל את חלקנו בתרומה לתהליך צמיחתם והתבגרותם. עלינו להילחם לקבלת זמן איכות לחינוך כחלק משגרת העבודה בבית הספר.

אשמח לשמוע את דעתכם בנושא.




2 thoughts on “בין הוראה וחינוך

  1. לילך ברקן

    שלום רות

    על אף כי הפוסט שלך הופיע לפני כשנתיים הייתי חייבת להגיב.
    אקדים ואומר כי אני כיום לומדת לתואר שני ותעודת הוראה. אני מלמדת מזה כשנתיים באופן פורמלי, ונמצאת בתחום ה חינוך מזה כחמש שנים.

    משך את תשומת ליבי הערתך לגביי ידע למול חינוך – טענת כי מורים הם מחזיקי הידע ומעבירים אותו הלאה – אך הרשי לי לשתף אותך כי כל מערכת ההוראה למורים (לפחות זו שאני לוקחת בה חלק) – מכוונת אותנו המורים הלומדים להשתמש בכל הכלים הטכנולוגיים ובכל האמצעים האפשריים במערכת כדי להפוך את הידע לכלי ולא למטרה.

    הבעיה היא כי מורה כפוף לדרישות של משרד החינוך, הכפופות לדרישות של הממשל שללא ספק מעוניין כי באותן בחינות נוראיות שציינת קודם (טימס , פיז"ה ומיצבים למינהם) תלמידי ישראל ישקפו ציונים גבוהים. לצערי אני אף נתקלתי לא אחת בדרישה שמגיעה מלמעלה "ללמד למבחן – בעזרת המבחן!"

    המורה שעומד בחוד החנית למול כיתה עצומת מימדים של 35 תלמידים בממוצע צריך:

    1. לגעת בכל נפש ונפש של אותו נער ונערה שישבים לפניו (באותה שעה) כדי שיוכל לחנך ולהשפיע עליו ללמוד ולהטמיע מהם ערכים, מהי התנהגות נאותה בחברה דמוקרטית.

    2. לעמוד בדרישות משרד החינוך "בכיסוי חומר" שכאמור צריך להבחן עליו בשיטת בחינה ארכאית ולא מתקדמת הבוחנת שינון ידע ולא הבנה, ולפיכך על המורה להעמיס (ועל הדרך לקוות שלא להמאיס) את החומר הנלמד.

    3. להיות יצירתי – הלוא הכיצד מורה יצליח "להחזיק" ולרתק (תרתי משמע) את כל חברי הכיתה למשך שעה ,( ויש בתי ספר בהם שיעור הוא שעה וחצי ), וכל זאת ללא מחשב, ללא מצגות, ללא עזרים חזותיים, עזרים שמיעתיים, סרטים, ציורים… אלא אם כן המורה רוכש מכספו, או מייצר בזמנו החופשי הלא מתוגמל.

    4. הקניית ערכים – וכאן יש לי גם מספר שאלות –
    האם תפקידו של המורה הוא להקנות ערכים – נגד אלימות לנערים ונערות? ,
    האם למורה יש השפעה בהקניית ערכים אילו?
    האם למורה יש כלים להקנות ערכים אילו?
    והיכן בא לידי ביטוי תפקידם של ההורים?

    לדעתי ערכים של התנהגות נאותה בחברה – הממגרת אלימות נובעת בראש ובראשונה מהבית , מההורים! הדרך שבה ההורים יחנכו את ילידהם – כך התנהגותם תשתקף בכותלי בית הספר. ההורה הופך לדגם ראשוני לילדיו, ולעומתו יש להטיל ספק באם המורה אי פעם משמש כדגם בעבור תלמידיו בעוד שהוריו, חבריו, התקשורת, הממשל, החוק וכל סביבתו נוהגים באופן מסויים שמחזק התנהגות עבריינית, מכבד ומעצים את אילו שנוהגים באלימות.

    הבה נהיה מציאותיים כלפיי תפקידו של המורה , ובמקום להפנות אצבע מאשימה – אולי כדי שנשאף לשנות את החברה המשדרת בכל רבדיה מסרים לא נאותים.

    Reply

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.