על מה תרצו לקרוא היום?

חוק חינוך ממלכתי חדש

חוק חינוך ממלכתי או חוק חינוך ציבורי? אל תתבלבלו. לא מדובר בחוק אחד בעל שני שמות. אלה שני חוקים שונים בתכלית, שמן הראוי להבהיר את השוני ביניהם.

חוק החינוך הממלכתי מתייחס לאחריות הכוללת של המדינה על החינוך בארץ, בעוד חוק החינוך הציבורי מתייחס אך ורק למקור המימון הציבורי של בתי הספר. בשנים האחרונות מנסה תנועת "הכל חינוך" לקדם את חקיקתו של חוק "החינוך הציבורי" ולעשות לו לובי נרחב.


עם הכנסתה של רפורמה חינוכית חדשה למערכת, נראה שזה הזמן לקדם חקיקה מחודשת של חוק החינוך הממלכתי, ופתיחת שיח ציבורי על חשיבותו ומשמעותו לחברה הישראלית. אם תתקבל ההצעה לחקיקת חוק החינוך הציבורי, יהיה זה על חשבונו של חוק החינוך הממלכתי, חוק שעל מעמדו וביצורו, אנחנו כאנשי חינוך צריכים לשמור לטובתה של החברה הישראלית כולה.


חוק החינוך הממלכתי שנחקק לראשונה בשנת 1953 עבר מאז תיקונים והשלמות בדרך של טלאי על טלאי כדי להתאימו למציאות העכשווית. החקיקה הנוכחית בנושא היא מיושנת, לא מעודכנת, מנותקת מן הנעשה בשטח. אף-על-פי שהחוק מתייחס לכל שלבי החינוך מגן הילדים ועד לכיתה יב" במשמעות של חינוך חובה וחינם, אין הוא קובע באופן חד משמעי כי מדובר בחינוך מדינתי, דהיינו בחינוך הממומן באופן מלא ע"י המדינה. העובדה שאין מימון מלא של המדינה בשלב החינוך של החטיבה העליונה (כיתות י"-יב") יצרה את ההזדמנות להרחיב את ההפרטה במערכת החינוך וע"י כך לבסס את הפערים בין חלקי האוכלוסייה השונים.


כדי להבהיר את העניין אציין, כי כל כיתות י", יא" יב" (החטיבה העליונה) בכל רחבי הארץ מוגדרות עפ"י החוק כמוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים. סטאטוס זה מקנה להן מימון של הפעילות הבית ספרית ברמה של 75% בלבד (חוק נהרי). את 25% הנותרים אמורה הרשות המוניציפאלית לתת. כלומר, מדובר כאן על שותפות בין המדינה לבין הרשויות המקומיות במתן שירותי חינוך חובה לאזרחים הצעירים של המדינה.


עפ"י החוק,  המדינה מממנת עד 75% מתקציב מוסדות אלה בלבד. השאר אמור להיות ממומן ע"י הרשות המקומית. זו הסיבה לכך, שכל החטיבות העליונות בארץ, אותם מוסדות העוסקים בחינוך ובהוראה של הנוער, בשלב המשמעותי כל כך בחייהם, נתונים לחסדי הרשות המקומית בהשלמת תקציבן. בפועל, אנו עדים למצוקה של בתי ספר רבים, שאינם זוכים לנתח התקציבי המשלים המגיע להם לצורך הפעלה תקינה של מוסדות חינוך אלה. מצב זה, בו יש הפרדה בין המעסיק (הבעלות) לבין המדינה (שאיננה המעסיק), יוצר פירצה, אליה נכנסו בשמחה עמותות, רשתות וגופים פרטיים שונים. המדינה, שמטבע הדברים צריכה להיות אחראית על כל תחום החינוך, דחפה ביודעין או שלא ביודעין לגלגולו של תהליך הפרטה, הצובר תאוצה מדהימה במקומותינו.


אדגיש ואומר באופן ברור, ההפרטה החלה משנת 1950, שלב בו המדינה לא לקחה בעלות על החטיבה העליונה. במילים פשוטות, כל המורים בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים הם עובדי המדינה. כל המורים בחטיבות העליונות אינם עובדי מדינה. הם עובדי רשויות, איגודים, רשתות וגופים פרטיים אחרים. המדינה וויתרה על היותה המעסיק של מורים אלה כי היא איננה מעוניינת להגדיל את מצבת העובדים שלה. אולם ע"י כך היא אבדה בדרך את חובתה לגבי אחריותה המהותית בנושא החינוך השוויוני לכל. המדינה תרמה להיווצרות הבדל ניכר באיכויות של בתי הספר התיכוניים הפרטיים על אלה הציבוריים והממלכתיים. בנוסף, בתי הספר הציבוריים המנוהלים ע"י רשתות, עמותות וכיו"ב מנוהלים על בסיס כלכלי. גופים אלה רוצים להבטיח לעצמם רווח כספי בגין ניהול בתי הספר. החינוך איננו כאן השחקן המרכזי.


חוק "החינוך הציבורי" מתיימר להסדיר את נושא החינוך הציבורי: דהיינו, הסדרה חוקית של מימון מוסדות החינוך, שהם בסטאטוס של מוסדות מוכרים שאינם רשמיים. על פי ההצעה של עמותת "הכל best online casino חינוך" כל בית ספר במדינה, שיפעל עפ"י עקרונות וכללים שיקבעו בחוק, יזכה למימון מלא ע"י המדינה, כולל כל מוסדות החינוך של החטיבה העליונה. בתי ספר ציבוריים אלה (בניגוד לבתי הספר הממלכתיים הנוכחיים) יוכלו לקבל גם תרומות ולהעשיר את תקציבם גם ממקורות חיצוניים אחרים. הרעיון המרכזי הוא להפריד בין בעלות לבין מימון. הבעלות יכולה להיות מגוונת (עמותות, רשתות, רשויות מוניציפאליות), המימון יהיה אחיד בבסיסו – מימון של המדינה.


זו נקודת המחלוקת העיקרית שלי עם הוראות חוק זה. לדעתי, אין להפריד בין מימון המדינה לבין אחריותה לגבי מתן חינוך לאזרחיה הצעירים. אסור לאפשר למדינה להתפרק מאחריותה על החינוך ולהסתפק במילוי חובתה ע"י העברת המימון הזהה למוסדות החינוך. מימון זהה לטעמי, הוא מימון מפלה. יש מקומות רבים בארץ הזקוקים למימון תומך נוסף כדי ליצור איזשהו שוויון הזדמנויות בחינוך, ומימון זה צריך וחייב להישאר באחריות המדינה.


לכן, חשוב לחוקק חוק חינוך ממלכתי חדש, שיסדיר את אחריות המדינה למימון מלא של כל שלבי החינוך ויבטל ויחסום השפעתם של הסכמים קואליציוניים פוליטיים חדשות לבקרים. חוק החינוך הממלכתי אמור לשרת את הרעיון של יצירת תשתית תרבותית וערכית משותפת לכל אזרחי המדינה ובפרט ובמיוחד לתת שוויון הזדמנויות לאוכלוסייה החלשה, בבחינת השכלה "פורצת דרך", השכלה כמנוף לשינוי חברתי. חוק החינוך הממלכתי צריך להבטיח מימון לכל בתי הספר שבאחריותו. בתי הספר הפרטיים, שצצים כפטריות אחרי הגשם מדי שנה ומשרתים את האוכלוסייה החזקה והמבוססת, יקבלו את מימונם מהורי התלמידים ולא יזכו למימון ציבורי בכלל. התקציב שמועבר כיום לבתי ספר אלה ע"י המדינה, יועבר לבתי הספר הממלכתיים. תקציב זה יאפשר לחזק את ההזדמנות לשוויון בחינוך לכל.


לסיכום, יש לחתור לכך, שהצדקות כלכליות לא יגרמו לביזור האחריות הממלכתית של המדינה בנושא החינוך. יש לחתור לכך, שבמסווה של חוקים חדשים, לא נגרום להמשך התהליך של הימלטות אוכלוסיות חזקות ממערכת החינוך הרגילה, הממלכתית, לא נחזק את תהליך ההפרטה, ולא נגדיל את הפערים בחברה הישראלית. מה שנחוץ לנו הוא אומץ ציבורי לפתור את הבעיה, מבלי לערב בה שיקולים פוליטיים מזדמנים. יש לחזור ולחוקק חוק חינוך ממלכתי חדש, מקיף, המתאים למציאות העכשווית שלנו בארץ.


אשמח לשמוע את דעתכם בנושא,


רות.




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.