על מה תרצו לקרוא היום?

האמת שמאחורי ה"רייטינג" החינוכי

האם יש קשר בין רייטינג וחינוך? האם החינוך הוא תחום תחרותי לכל דבר, המודד הצלחה לפי מיקומך בטבלת הרייטינג?

האם הקריטריונים למדידת הצלחה חינוכית הם פשוטים וברורים כמו בטבלת הצפייה בטלוויזיה?

האם אין מודדים בחינוך את מה שמדיד, קל לכימות ומשאירים מחוץ לתחום את כל מה שקשה ומסובך יותר מבחינה סטטיסטית?

 

בכלל, מהי המטרה של בדיקת המדרוג בחינוך ובעיקר פרסומו? האם פרסום זה עוזר לשפר את מערכת החינוך בארץ, תורם לדרבון בתי ספר לעשייה חינוכית מעמיקה יותר?

 

האם יש בכך כדי להביא את בתי ספר להשקעת מאמץ מקצועי מוגבר? למוטיבציה גדולה יותר? או שמא אולי דווקא להיפך – אולי פרסום רשימת ה"מצליחנים" בחינוך גורמת לבתי ספר נכשלים להשלים עם מקומם בטבלת ה"ייאוש" והכישלון בשל ההכרה כי לעולם לא יוכלו להשתוות ל"מצליחנים"?

 

מחשבות אלה העסיקו אותי בזמן האחרון.

בשבועות האחרונים התפרסמה בהבלטה רבה בתקשורת הכתובה והאלקטרונית רשימת בתי ספר תיכוניים שתלמידיהם השיגו את ממוצע ציוני הבגרות הגבוה ביותר במדינה ובצידה טבלת מדרוג יישובית של היישובים המצטיינים והנכשלים בהישגי הבגרות.

הרשימות זכו לתהודה מרשימה בתודעת הציבור. לטפיחה על השכם למצליחים. לגאווה לא מוסתרת של ה"מנצחים" ולתחושת תסכול של ה"מפסידים".

 

תהיתי ביני לביני, מה מאפיין את רשימת המחזיקים בהישגי הבגרות הגבוהים במדינה.

מדוע דווקא הם מצליחים כל כך לעומת האחרים? האם מדובר בהשקעה יוצאת דופן של מורים, של תלמידים או של רשות מוניציפאלית?

האם מצאו אלה את נוסחת הפלא להצלחה, נוסחה שנעלמה מעיניהם של עמיתיהם למקצוע?

 

ובכן, מה שגיליתי איננו מפתיע – שתי הרשימות, המוסדית והיישובית, מעידות שהגורמים להצלחה אינם טמונים ביכולות מקצועיות נדירות שיש לאלה ואין לאחרים אלא בסיבות פרוזאיות הרבה יותר.

 

עיון ברשימת בתי הספר המצטיינים יגלה, שבתי ספר אלה הם ברובם בתי ספר פרטיים.

מה מאפיין בתי ספר אלה? בתי ספר פרטיים הם בתי ספר סלקטיביים ואליטיסטיים – לא כל הרוצה לבוא בשעריהם מתקבל.

 

מתקבלים המצטיינים בלימודים ממילא. הקבלה מותנית בעמידה בהצלחה במבחני כניסה ומיון, בציונים גבוהים בתעודה בכל מקצועות הלימוד, בהתנהגות כללית ללא דופי וכן ביכולת של ההורים לשלם שכר לימוד פרטי של אלפי שקלים בשנה.

 

בתי הספר הפרטיים ניזונים מתקציב כפול: מימון ציבורי – ע"י המדינה ומימון פרטי – ע"י  ההורים. המשאבים הכספיים העומדים בפועל לרשות בתי הספר הפרטיים, גדולים לעין שיעור מאלה העומדים לרשות בתי הספר הציבוריים.

תקציב מוגדל זה מאפשר לבית הספר הפרטי לתגמל בשכר את המורים מעבר להסכם השכר הקיבוצי, לבנות קבוצות לימוד קטנות, לתת יחס אישי לכל תלמיד ולהיענות לצרכיו האישיים; להגדיל את תקן השעות השבועי למקצוע (יותר שעות לימוד לכל מקצוע); לבנות מערך שיעורי תגבור לימודי, הניתן ע"י מורי בית הספר; להעמיד לתלמיד סביבת לימודים נאותה (מעבדות מדעים, מחשבים, ספריה עשירה) ובנוסף, להנשיר מהמערכת כל מי שלא יכול לעמוד בדרישות הלימודיות הגבוהות של המוסד.

 

מה הפלא שנבחרת המורכבת ממתחרים מוכשרים כאלה, הזוכים לתנאי אימון משופרים מגיעים הראשונים בתחרות? מה צריכים ללמוד מכך אלה שאינם זוכים לאותם תנאי לימוד?

 

גם הרשימה היישובית מלמדת שקיים פער גדול בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. בתי הספר בראש רשימת המצליחים הם אלה מאזור השרון והערים המבוססות.

המדרוג הכלכלי-חברתי הגבוה מסביר את ההצלחה המרשימה בהישגי הבגרות. אין ספק, שהורים בעלי יכולת כלכלית גבוהה תומכים במערכת החינוך בצורות שונות ומאפשרים לתלמידים להגיע להישגים לימודיים גבוהים. מצב זה אינו יכול לעודד במאומה את הילדים הבאים משכבות חלשות – נהפוך הוא.

 

אם כן, מה השגנו בפרסום הציבורי הנרחב של טבלת הרייטינג בחינוך? האם מעבר לכבוד וליקר שזכו בו בתי ספר וישובים יביא הדבר לחשיבה מחודשת של משרד החינוך לגבי התקצוב הדיפרנציאלי לישובים חלשים, כדי שגם הם יוכלו להשתתף בתחרות הרייטינג בשנים הבאות?

ואולי יוחלט בעקבות טבלת ה"ייאוש" גם על העברת התקציב הממלכתי מבתי הספר הפרטיים לבתי הספר הציבוריים, כדי שבכספים אלה תמומן ההעדפה המתקנת בבתי הספר הציבוריים הנזקקים.

העדפה זו, אמורה לאפשר מימוש של עקרון שוויון ההזדמנויות, כדי שהחינוך יהיה באמת מנוף לשינוי חברתי ובנוסף, אולי במקום להסתפק בטבלאות רייטינג של הישגי המצליחנים יפורסמו בתי הספר שקידמו את תלמידיהם בהישגים לימודיים ביחס לשנה הקודמת? כלומר, שהתחרות תהיה בנושא ההתקדמות היחסית של כל מוסד חינוכי בפני עצמו? וכן, תפורסם רשימת בתי הספר הלא סלקטיביים, בעלי מדד החזקה גבוה, כלומר בתי הספר שאחוז הנשירה שלהם הוא נמוך?

 

אולי כדאי לפרסם את בתי הספר, שבמסגרתם נעשתה פעילות חינוכית חברתית מרשימה לא רק בנושא הגיוס הקרבי לצה"ל אלא בכל נושא ערכי, חברתי ולאומי חשוב?

לדעתי, פרסום מסוג זה יאפשר לכל מוסדות החינוך להשתתף באופן הוגן בתחרות ועי"כ להעמיק את העשייה החינוכית האמיתית בארץ בכלל.

בואו נרתום את הרייטינג לטובת החינוך האמיתי!

מה דעתכם?




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.