בעקבות הדיון הער שהתפתח סביב הטור הקודם שלי, אני מביא כאן את הקול הקורא שפרסמתי לשר החינוך, גדעון סער.

אדוני השר – הסתכל לילדים בעיניים!

את הטור הקודם שלי הקדשתי לדיון על נחיצותה הרבה של רפורמת אופק חדש ועל הצלחתה הרבה עד כה.

הכתבה פורסמה במקומות רבים, וקיבלתי עליה תגובות רבות. הפניות שריגשו אותי בעיקר היו של מורים שסיפרו לי מה עשתה הרפורמה לתלמידים.

 

אדוני השר – מה שתקרא במאמר זה הוא לא על נבכי הרפורמה, לא על תקציבים כאלה ואחרים ואפילו לא בעד או נגד הרפורמה – אלא על הילדים שעבורם, ולא רק עבור המורים, בוצעה הרפורמה.

 

אני מסתובב בבתי ספר רבים ומשוחח עם ילדים שמספרים לי על מה שקרה להם במפגש עם המורה בשעה הפרטנית.

 

האם ידעת, אדוני השר, שבמערכת החינוך הצפופה והלחוצה אין למורה זמן להיפגש לשיחה אישית עם תלמיד? להסתכל בעיניו? להניח יד על כתפו?

 

האם ידעת, שנדיר שקבוצת ילדים תשב עם המחנכת או מורה מקצועית לשיחה בכובד ראש על הקשיים, על הקונפליקטים והסכסוכים בכיתה? על צרכים אישיים?

 

האם ידעת, שחוסר הזמן והנגישות של המורה לתלמידיו יוצרת פעמים רבות, רבות מאוד, מצבים קשים, כמו אותה ילדה קטנה שהוחרמה על ידי הכיתה שלה והמחנכת סיפרה לי שהיא גילתה זאת רק בסוף שנת הלימודים?

האם אדוני השר מוכן לרגע, ולו רק לרגע, להיכנס לעורה הצעיר של אותה ילדה אומללה ולחוש את התופת שהיא עברה, את התופת שעוברים עשרות אלפי ילדים -שלמרות הידיעה על קיומם בבית הספר – הם לא קיימים באמת?

 

האם אדוני השר יכול להסתכל בעיניו של ילד, כבוי ומיואש מבית הספר שהשיחה והעזרה האישית של המורה בשעה הפרטנית החזירה לו את האמון בעצמו וביכולת שלו להצליח? האם על הילד הזה נגזר להישאר מאחור? האם על הילד הזה נגזר לשנוא את בית הספר?

 

האם ידעת אדוני השר, שמחקרים מראים פעם אחר פעם שיש קשר הדוק בין מצב סוציו-אקונומי לבין הישגיו של התלמיד? האם ידעת שלעיתים קרובות מאוד הקשר הבונה שהילד יוצר עם מורתו הוא התחליף לדמות אב ודמות אם? האם ידעת שתלמיד שלא מצליח בלימודים מרגיש דחוי, לא מסוגל, מבויש?

האם ראית ולו פעם אחת במו עיניך כיצד מורה אחת, איכפתית, תומכת, בשעה הפרטנית מצילה ילד כזה מאובדן, מייאוש, מאלימות?

 

אדוני השר, קראתי שיש בדעת משרד החינוך לקדם מצויינות וגם להעלות את אחוזי הבגרות. זו לא הבעיה של החברה הישראלית. כלל וכלל לא.

 

אין מחסור במועמדים מצויינים לפקולטות היוקרתיות. עודף גדול של מדענים שלא נמצאו להם משרות עוזב את הארץ, מספר עורכי הדין במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר בעולם לנפש (מעל 40,000 עורכי דין) ועל כל מקום בפקולטות לרפואה מתמודדים 10 מועמדים ראויים.

 

המצויינות לכאורה, אינה הבעיה האמיתית של החברה הישראלית.

 

הבעיה שלנו היא מאות אלפי ילדים כבויים שכבודם נרמס יום יום, שעה שעה, במערכת חינוך שכופה עליהם להגיע לבית הספר אך לא נותנת להם את הכלים להצליח ולהשתלב.

 

מאות אלפי ילדים מושפלים כאלה הופכים את התסכול לאלימות חברתית או הרס עצמי. מאות אלפי ילדים כאלה מסתובבים בנינו כבוגרים שאיבדו מזמן את האמון בעצמם ואת האמון בחברה הישראלית.

 

אדוני השר – שמעתי שיש דיבורים שאולי יפחיתו את מספר בתי הספר שיכנסו לרפורמה השנה. במקום 650 אולי 250. 400 בבתי ספר, שרוצים אולי להחסיר, לומדים כ-120,000 תלמידים!

 

אדוני השר, האם יש לך האומץ להסתכל בעיניים הרכות של הילדים האלה ולסרב לתחנונים שלהם למגע אוהב? ליד מכוונת? לאדם בוגר שיחזיר את כבודם ואת האמון בעצמם ובבית הספר?

 

אדוני השר, האם תסכים לעזוב ולו ליום אחד את לשכתך? את יועציך הנאמנים? אם תסכים, אני מבטיח לך חוויה מרגשת שטרם פגשת. בוא איתי אל הילדים האלה שהרפורמה החזירה להם את האמון בעצמם ובחברה הישראלית בכלל, בוא ותסתכל לילדים האלה בעיניים.

 

האם תסכים להסתכל להם בעיניים ?

 

אייל זמיר,

מנהל המכון למנהיגות הומנית, ממקימי בית הספר למנהיגות של צה"ל

http://www.leadership.co.il

רוצים לקבל התראה לתיבת הדואר שלכם כשעולה כאן תוכן חדש?